armadil
אגדה מתוקה על עץ חרוב, על דאגה לדורות הבאים בפרט, ועל אלטרואיזם בכלל. חוני המעגל פוגש אדם הנוטע שתיל קטן של עץ חרוב. הוא תוהה למה לו לטעת משהו שיניב רק בעוד זמן רב. את התשובה הוא מגלה (זהירות ספוילר) רק כשהוא נרדם ומתעורר אחרי 70 שנה, ופוגש את נכדו של הנוטע המקורי.
זוהי האגדה המתורגמת ממסכת תענית של התלמוד הבבלי, בדף כג ע"א:
"אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק (חוני) היה מצטער על (הבנת) מקרא זה 'שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים' (תהלים קכ"ו א). אמר: האם ייתכן שיישן אדם שבעים שנה ברציפות בחלום?! יום אחד היה מהלך בדרך, ראה את אותו האיש שהיה נוטע חרוב. אמר לו: חרוב זה, עד כמה שנים צריך להמתין כדי שיטען פירות? אמר לו עד שבעים שנה לא יטען בפעם ראשונה. אמר לו חוני לאיש: האם פשוט לך שתחיה עוד שבעים שנה? אמר לו אותו האיש: אני מצאתי את העולם נטוע בחרובים, כמו ששתלו עבורי אבותי – כך אני שותל לבני. ישב חוני וכרך את פיתו ואכלה, באה לו שינה ונרדם. הקיף אותו שן סלע, ונעלם מעיני הבריות, ונם שבעים שנה. כאשר התעורר, ראה איש שמלקט פירות מאותו העץ. אמר לו: האם אתה זה ששתל את העץ? אמר לו: אני בן בנו. אמר חוני: משמע מכך שישנתי שבעים שנה."
את האגדה שבלינק בראש הדף עיבד בחן ובהומור רב אורי אורבך המנוח. רוצו לקרוא.